לחישות מהצלב: תהילים כ״ב והקרבתו של ישוע
"אלי, אלי, למה עזבתני?" — זעקה שמקורה בכתבי הקודש הקדומים
הרבה לפני שהצליבה הפכה לשיטת עונש, תהילים כ״ב צייר תמונה של סובל צדיק — לועגים לו, מקיפים אותו אויבים, ידיו ורגליו נוקבו, ובגדיו חולקו בגורל. עבור רבים, המזמור הזה אינו רק שירה — אלא נבואה.
ובמרכז הנבואה — צלב... ואדם בשם ישוע.
מזמור לפני זמנו
תהילים כ״ב נכתב ע״י דוד המלך בסביבות 1000 לפנה״ס. הוא מתחיל בזעקת כאב אך מסתיים בתקווה ושבח. הנושאים של סבל, דחייה, לעג וגאולה משקפים במדויק את מה שקרה אלפי שנים אחר כך — בצליבה בירושלים.
האם דוד דיבר על עצמו — או על מישהו שעתיד לבוא?
הדהוד ברגעיו האחרונים של ישוע
ישוע מצוטט אומר את תהילים כ״ב:1 כשהיה תלוי על הצלב. רבים מאמינים שלא רק ביטא כאב, אלא הפנה את המבט אל המזמור עצמו.
האזכורים — ידיים ורגליים מנוקבות, בגדים שנחלקים בגורל, אויבים המקיפים אותו — מתאימים באופן מפתיע לסיפור הצליבה.
האם זו רק מקריות?
תקווה בסבל
המזמור לא מסתיים בכאב, אלא בתקווה, הלל ופנייה של כל העמים אל ה'. אם ישוע מילא את הנבואה הזו, הרי שסבלו היה למטרה — פתיחת הדרך לגאולה.
בין שורות השיר העתיק הזה, אולי נוכל לשמוע את לחישות הצליבה.
"כשהתבוננתי מחדש בתהילים כ״ב, הרגשתי שהצלב מדבר ישירות לנשמתי."
— אהרן ל׳, מאמין יהודי בישוע