המחיר הכבד — והפרס הנצחי — של הליכה אחרי ישוע המשיח
שירות האמבלברגר
"אם מישהו רוצה להיות תלמידי, שימנע מעצמו, ויקח את צלבו יומם ולילה וילך אחרי." — לוקס ט':23
עבור רבים בעם ישראל, השם "ישוע" אינו רק שם — הוא קו מפריד. הוא מסמן התחלה של דרך שכרוכה במתח בין דחייה לגאולה. ולמי שמחפש אמת בכנות — ששואל באמת, "האם ישוע יכול להיות המשיח?" — השאלה הזו לא באה בחינם. היא מגיעה עם מחיר.
המחיר של הליכה אחרי ישוע
קל לדבר על "ישועה בחסד" ו"סליחה חופשית", וכן — הישועה היא מתנה שלא ניתן לזכות בה במאמצים אנושיים. אבל לקבל מתנה זו עשוי לעלות יותר ממה שחלק יכולים לשאת בדמיון. כי עבור מחפשי אמת יהודים רבים, הליכה אחרי ישוע משמעותה לאבד את כל מה שהכירו.
דחייה מהמשפחה
רבים מאמיני ישוע יהודים נותקו ממשפחותיהם לאחר שהחליטו ללכת אחריו. חלקם נזרקים הצידה. אחרים לא מוזמנים יותר לארוחת שבת. במקרים מסוימים, משפחות עורכות טקסי אבל סמליים ומכריזות על המאמין כ"מת" בעיניהן. הצער אמיתי. האובדן איננו סמלי.
עבור אלה מרקע חרדי או אורתודוקסי, המחיר אפילו גבוה יותר. יש המנודים מהקהילה, מוצאים מבתי הספר, או מנותקים מעסקים. אפילו בקרב חילונים ורפורמים, ההאשמה צורבת: "בגדת בעם שלך."
אובדן תרבותי וחברתי
זהות יהודית היא עניין קהילתי עמוק. לקבל את ישוע כמשיח נחשב לעבור קו שאי אפשר לעבור — קו שמבדיל בין יהודי לנכרי, מסורת לבגידה, היסטוריה לכפירה. מאמיני ישוע רבים נאבקים בפחד לאבד את המורשת התרבותית שלהם, או להיקרא "נוצרים" במשמעות של ויתור על היהדות.
הפחד אינו תיאורטי. הוא מבוסס על סיפורים אמיתיים. אישה יהודייה בתל אביב מאבדת את עבודתה כי שיתפה את עדותה. צעיר בברוקלין מוצא את עצמו פתאום בלי משפחה או חברים כי התטבל. ניצולת שואה בפלורידה מספרת שבית הכנסת שלה כבר לא מקבל אותה.
אלה לא תרחישים דמיוניים — אלה הסיפורים שאנו נושאים איתנו. והם מהדהדים את האזהרה של ישוע עצמו:
"אל תחשבו שהבאתי שלום על הארץ; לא באתי להביא שלום, אלא חרב… איביו של אדם יהיו בני ביתו." (מתיאו י':34–36)
מאבק פנימי
גם למי שאינו נרדף בגלוי, הקרב הפנימי עוצמתי. להאמין שישוע הוא המשיח פירושו לערער על שנים — עשורים — של לימוד. לשאול אם אולי הרבנים טעו. אם אולי הבשורה אמת. והשאלה הזו כבדה, כי היא מערערת לא רק זהות דתית אלא גם נאמנות רגשית ואנושית. עבור רבים, זה מרגיש כבגידה בסבים, באבות ובקדושים.
אבל מה אם זה נכון?
זו השאלה הטובה יותר: מה אם זה נכון? מה אם המשיח שהובטח באמת הגיע? מה אם ישוע הוא הגשמת התורה, הנביאים והכתובים? מה אם אלוהים אהב את העולם עד כדי כך שנתן את בנו היחיד?
אז המחיר — כמה שהוא כבד — אינו גדול מדי.
השמחה שמונחת לפנינו
"על-כן סבל את הצלב בשמחה שהונחה לפניו…" (עברים י"ב:2)
אותה שמחה — שמחת האיחוד עם האב, שמחת החיים הנצחיים, שמחת השלום המושלם — מוצעת לנו ההולכים אחריו.
ישוע היה יהודי. תלמידיו היו יהודים. הבשורה הובשרה תחילה בירושלים. ובישוע, הבטחות אברהם מתגשמות — לא מבוטלות, אלא מתמלאות ומתרחבות, מגיעות לגויים וליהודים כאחד.
בישוע, הזהות היהודית אינה נאבדת. היא מתמלאת.
הפרס הנצחי
"אמת אני אומר לכם," אמר ישוע, "איש שלא עזב ביתו או אחיו או אחותו או אם או אב או ילדים או שדות בשבילי ובשביל הבשורה, לא יקבל מאה מונים בזמן הזה… ובזמן הבא — חיים נצחיים." (מרקוס י':29–30)
יש מחיר. אבל הפרס גדול פי אלף.
לא רק חיים טובים יותר — אלא חיים נצחיים. לא קבלה זמנית מבני אדם, אלא אימוץ נצחי על ידי אלוהים. לא מסורת חולפת, אלא ממלכה איתנה. בישוע, מאמינים יהודים הופכים לשארית — "נבחרים בחסד" (רומים י"א:5) — טעימה מראש של האסיפה הסופית שבה "כל ישראל יושיע" (רומים י"א:26).
שיקום בעולם האמיתי
היום, יש קהילות משיחיות בתל אביב, ברוקלין, לוס אנג'לס, ואף בשכונות חרדיות. מאמינים יהודים מתפללים בעברית, חוגגים את המועדים, והולכים באור אהבת ישוע. יש שארית גדלה. אתם לא לבד.
יותר ויותר יהודים מבינים שהליכה אחרי ישוע אינה דחייה של המורשת אלא מימוש שלה. שהמשיח שחלמו עליו הגיע — לא למחוק אותם, אלא לגאול אותם.
סיכום: שווה כל צעד
לאחיי ואחיותיי היהודים: אנו יודעים את כובד ההחלטה שלפניכם. יודעים עד כמה השורשים עמוקים וכמה הכאב גדול. אבל גם יודעים שהפרי שווה את זה.
ישוע הוא משיח ישראל. הוא השה השחוט ואריה יהודה שיבוא שוב. בו נמצא לא רק ישועה — אלא מלאות מה זה להיות יהודי באמת.
אל תתנו לפחד לגזול את השמחה שאלוהים מציע. אל תתנו למסורת לעמם את עיניכם מהאחד שמימש אותה. ספרו את המחיר — ואז הרימו עיניים.
הפרס הוא המשיח עצמו.