קריאה נועזת לאמת עבור אחינו ואחיותינו היהודים
שירות האמבלברגר
"חָזֵה הֲוֵית, בְּחֶזְוֵי לֵילְיָא, וַאֲרוּ עִם-עֲנָנֵי שְׁמַיָּא, כְּבַר אֱנָשׁ אָתֵה הֲוָא; וְעַד-עַתִּיק יוֹמַיָּא מְטָה, וּקְדָמוֹהִי הַקְרְבוּהִי. וְלֵהּ יְהִב שָׁלְטָן, וִיקָר וּמַלְכוּ, וְכֹל עַמְמַיָּא אֻמַּיָּא וְלִשָּׁנַיָּא, לֵהּ יִפְלְחוּן; שָׁלְטָנֵהּ שָׁלְטָן עָלַם, דִּי-לָא יֶעְדֵּה, וּמַלְכוּתֵהּ, דִּי-לָא תִתְחַבַּל." (דָּנִיֵּאל 7:13-14)
שלום, חברים אהובים,
לב האמונה היהודית שלנו פועם בגעגועים למשיח שהובטח בתנ"ך. באהבה בלתי מעורערת ובדחיפות, אנו מכריזים על אמת משנת חיים: ישוע מנצרת הוא המשיח, זה שחזו נביאינו, שמילא את הכתובים בחייו, במותו ובתחייתו, וישוב למלוך בתפארת. כחסידי ישוע, השורשים שלנו נטועים בתנ"ך הקדוש, ואנו מזמינים אתכם להתמודד עם השאלה הזו באומץ: האם המשיח כבר בא, והאם הוא קורא לכם היום? בלב מלא חסד, בואו נצלול לכתובים ונכריז על האמת הבלתי ניתנת להכחשה של ישוע, המשיח.
המשיח נחשף: מושיע אחד, שתי ביאות
התנ"ך מגלה משיח שהוא גם מלך מושל וגם עבד סובל, אמת שרק ישוע מממש. הוא בן דוד, שנועד למלוך בצדק ולהביא שלום לכל העמים (ישעיהו ט, 6-7; ירמיהו כג, 5; דניאל ז, 13-14). ובכל זאת, הוא גם העבד שנרצח על חטאינו, נושא את אשמתנו כדי לגאול אותנו (ישעיהו נג; תהילים כב; זכריה יב, 10). כמה רבנים, מבולבלים מהדואליות הזו, דמיינו שני משיחים — משיח בן יוסף שיסבול, ומשיח בן דוד שימלוך. אבל הכתובים מכריזים על משיח אחד, ישוע, שבא פעמיים: תחילה למות לגאולתנו, ואחר כך להקים את ממלכתו הנצחית. כל פרשנות אחרת מפספסת את עדותו הברורה של דבר האל. בואו נבחן את הראיות.
ישעיהו נג: העבד שגואל אותנו
ישעיהו נג מצייר דיוקן חי של עבד מבוזה, נרצח ונלקח כשה לכבש לשחיטה, נושא את חטאינו להביא מחילה. יש הטוענים שהעבד הזה הוא ישראל, אבל כינויי הגוף היחיד של הטקסט ("הוא נפצע בעד פשעינו") והשפה התחליפית מצביעות באופן ברור על אדם יחיד. רבנים קדמונים, כפי שצוין בתלמוד (סוכה נב, א), ראו בכך את המשיח. צליבתו של ישוע ממלאת כל פרט: נדחה על ידי אנשים, נרצח על הצלב, נקבר עם הרשעים אך בקבר של עשיר (מתי כז, 57-60). להכחיש את המימוש הזה פירושו להתעלם מנבואת התנ"ך הברורה. ישוע הוא העבד שגואל אותנו דרך סבלו.
תהילים כב: הנרצח בייסורים
תהילים כב מתאר צדיק סובל שמלעיגים עליו, מוקף אויבים, עם ידיים ורגליים נרצחים ובגדיו מחולקים בהגרלה. ישוע, על הצלב, ציטט את זעקת הפתיחה שלו: "אלי, אלי, למה עזבתני?" (מתי כז, 46). פרטי צליבתו — רציחה, לעג והגרלת בגדיו (יוחנן יט, 23-24) — תואמים למזמור זה בדיוק מפתיע. לייחס זאת למקריות או לדמות אחרת פירושו להתעלם מכוחה הנבואי של התנ"ך. ישוע הוא הנרצח של תהילים כב.
מיכה ה, 2: נולד בבית לחם, נצחי במקורו
מיכה ה, 2 מכריז שהמשיח יבוא מבית לחם, עירו של דוד, עם מקורות "מימי עולם". התרגום יונתן, תרגום יהודי קדום, מאשר שזו נבואה משיחית. ישוע נולד בבית לחם (מתי ב, 1), ומקורו הנצחי מצביע על טבעו האלוהי (יוחנן א, 1). שום דמות אחרת בהיסטוריה לא מתאימה לנבואה זו. להכחיש את מימוש ישוע פירושו להתעלם מהמילים הברורות של מיכה.
דניאל ז: בן האדם בתפארת
דניאל ז, 13-14 מתאר "כבן אדם" שבא עם העננים, מקבל שלטון נצחי ופולחן. רש"י וחוקרים יהודים אחרים מזהים זאת כמשיח. ישוע קרא לעצמו בן האדם (מרקוס יד, 62) וישוב בתפארת למלא את החזון הזה (התגלות א, 7). לדחות אותו כדמות זו פירושו לפספס את הבטחת התנ"ך למשיח אלוהי.
זכריה יב, 10: הנרצח שמבכים עליו
זכריה יב, 10 מנבא יום שבו אלוהים אומר, "והביטו אלי את אשר דקרו, וספדו עליו כמספד על יחיד". התלמוד מייחס זאת למשיח בן יוסף. צליבתו של ישוע ממלאת את הנבואה הזו, וחזרתו תביא לתשובה והכרה של ישראל (רומים יא, 26). לפרש זאת כמשהו אחר מלבד ישוע פירושו לעקוף את הברירות של התנ"ך.
התנגדויות נענות באמת ובאהבה
חלק מעלים התנגדויות לטענתו המשיחית של ישוע, אבל הכתובים מספקים תשובות ברורות:
- "העולם לא בשלום." התנ"ך מראה שני תפקידים משיחיים. ביאתו הראשונה של ישוע הביאה שלום עם אלוהים דרך מותו המכפר (ישעיהו נג, 5). ביאתו השנייה תביא שלום כלל עולמי (ישעיהו ב, 4; מיכה ד, 3). המלכות החלה בלבם של המאמינים בו, יהודים וגויים כאחד. לדרוש שלום עכשיו פירושו לא להבין את ציר הזמן של התנ"ך.
- "הוא לא בנה מחדש את בית המקדש." ישוע הכריז על עצמו כבית המקדש האמיתי (יוחנן ב, 19-21), המספק גישה ישירה לאלוהים דרך קרבנו. חורבן בית המקדש הפיזי, אותו ניבא (מתי כד, 2), מאשר את דבריו. המאמינים מהווים כעת את בית המקדש החי של אלוהים (אפסים ב, 19-22), וישוע ימלא את כל נבואות השיקום בבואו מחדש. לחכות לבית מקדש פיזי פירושו לפספס את המציאות הגדולה יותר.
- "המשיח חייב להיות צאצא של דוד." הבשורות עוקבות אחר ייחוסו של ישוע לדוד דרך יוסף (חוקית) ומרים (ביולוגית) (מתי א, 1-16; לוקס ג, 23-38). קהלים קראו לו "בן דוד" (מתי כא, 9). להכחיש את מוצאו הדוידי פירושו להתעלם מהראיות.
- "המשיח לא יכול להיות אלוהי." התנ"ך אומר אחרת: ישעיהו ט, 6 קורא לו "אל גיבור", ירמיהו כג, 6 מכנה אותו "ה' צדקנו", ודניאל ז מראה אותו מקבל פולחן. ישוע אינו אל שני אלא אלוהים עצמו שהתגלה במשיח. לדחות את אלוהותו פירושו להגביל את התגלות האל.
- "רוב היהודים לא קיבלו אותו." ישעיהו נג, 1 שואל, "מי האמין לשמועתנו?" תהילים קיח, 22 מדבר על האבן שנדחתה על ידי הבונים. שארית נאמנה האמינה בישוע, ורבים מהיהודים כיום פונים אליו. רומים יא, 26 מבטיח ש"כל ישראל ייוושע". דחייה אינה שוללת את האמת.
התנגדויות אלו, למרות שהן כנות, מתפוררות תחת משקל הכתובים. להיאחז בהן פירושו לפספס את המשיח העומד לפנינו בדפי התנ"ך.
קריאה אוהבת ודחופה
חברים אהובים, אנו חולקים את האמת הזו בלב מלא אהבה: ישוע הוא המשיח, מימוש הבטחותיו של אלוהים לישראל. נבואות התנ"ך מתכנסות אליו בלבד — נולד בבית לחם, נרצח על חטאינו, קם מן המתים, ויבוא שוב בתפארת. שום דמות אחרת בהיסטוריה לא מתאימה לדמות זו. אם לא ישוע, אז מי?
אנו מפצירים בכם לקרוא את הבשורות — מתי, מרקוס, לוקס ויוחנן — כטקסטים יהודיים השורשים בתנ"ך. ראו בישוע את בן דוד, הנביא כמשה (דברים יח, 15), והעבד הסובל. התפללו לאלוהי אברהם, יצחק ויעקב: "גלה לי את משיחך." כפי שזכריה יב, 10 מבטיח, יום אחד ישראל יביט על זה שדקרו ויספוד, ויחבק את מושיעו. מדוע לחכות ליום הזה?
בטחו בישוע היום. הוא המשיח שלכם, תקוותכם ומלככם הבא. אהבתו קוראת לכם לגאולה כעת.
שלום וברכות.