קריאה נועזת לאמת לאחינו ואחיותינו היהודים

שירות האמבלברגר

"חָזֵה הֲוֵית בְּחֶזְוֵי לֵילְיָא וַאֲרוּ עִם־עֲנָנֵי שְׁמַיָּא כְּבַר אֱנָשׁ אָתֵה הֲוָה וְעַד־עַתִּיק יוֹמַיָּא מְטָה וּקְדָמוֹהִי הַקְרְבוּהִי. וְלֵהּ יְהִיב שָׁלְטָן וִיקָר וּמַלְכוּ וְכֹל עַמְמַיָּא אֻמַּיָּא וְלִשָּׁנַיָּא לֵהּ יִפְלְחוּן שָׁלְטָנֵהּ שָׁלְטָן עָלַם דִּי־לָא יֶעְדֵּה וּמַלְכוּתֵהּ דִּי־לָא תִתְחַבַּל." (דניאל ז':י"ג-י"ד)

שלום, ידידים אהובים,

לב אמונתנו היהודית פועם בכמיהה למשיח שהובטח בתנ"ך. באהבה ובדחיפות בלתי מעורערת, אנו מכריזים על אמת מהפכנית: ישוע מנצרת הוא אותו משיח, זה שנביאינו ניבאו עליו, שמילא את הכתובים באמצעות חייו, מותו ותחייתו, וישוב למלוך בכבוד. כחסידי ישוע, שורשינו בתנ"ך הקדוש, אנו מזמינים אתכם להתעמת עם שאלה זו באומץ: האם המשיח בא, והאם הוא קורא לכם היום? עם לבבות מלאי חסד, הבה נצלול לתוך הכתובים ונכריז על האמת הבלתי ניתנת להכחשה של ישוע, המשוח.

המשיח מתגלה: מושיע אחד, שתי ביאות

התנ"ך מגלה משיח שהוא גם מלך שולט וגם עבד סובל, אמת שרק ישוע ממלא. הוא בן דוד, מיועד למלוך בצדק ולהביא שלום לכל העמים (ישעיהו ט':ה'-ו'; ירמיהו כ"ג:ה'; דניאל ז':י"ג-י"ד). אך הוא גם העבד הדקור לחטאינו, נושא אשמתנו לגאולתנו (ישעיהו נ"ג; תהילים כ"ב; זכריה י"ב:י'). חלק מהרבנים, המבולבלים מדואליות זו, דמיינו שני משיחים: משיח בן יוסף לסבול, משיח בן דוד למלוך. אך הכתובים מכריזים על משיח אחד, ישוע, שבא פעמיים: תחילה למות לגאולתנו, ואז להקים את ממלכתו הנצחית. כל פרשנות אחרת מחמיצה את העדות הברורה של דבר אלוהים. הבה נבחן את הראיות.

ישעיהו נ"ג: העבד שגואל אותנו

ישעיהו נ"ג מצייר דיוקן חי של עבד נבזה, דקור ומובל כשה לטבח, נושא חטאינו להביא סליחה. יש הטוענים שעבד זה הוא ישראל, אך כינויי הגוף היחיד של הטקסט ("הוּא מְחֹלָל מִפְּשָׁעֵנוּ") והשפה התחליפית מצביעים באופן חד משמעי על יחיד. רבנים עתיקים, כפי שצוין בתלמוד (סוכה נ"ב ע"א), ראו זאת כמשיח. צלב ישוע ממלא כל פרט: נדחה על ידי אנשים, דקור על העץ, נקבר עם הרשעים אך בקבר של עשיר (מתי כ"ז:נ"ז-ס'). להכחיש מימוש זה פירושו להתעלם מנבואת התנ"ך הברורה. ישוע הוא העבד שגואל אותנו באמצעות סבלו.

תהילים כ"ב: הדקור בייסורים

תהילים כ"ב מתאר סובל צדיק שנלעג, מוקף אויבים, עם ידיים ורגליים דקורות ובגדים מחולקים בגורל. ישוע, על העץ, ציטט את זעקת הפתיחה שלו: "אֵלִי אֵלִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי?" (מתי כ"ז:מ"ו). פרטי צליבתו - דקירה, לעג וגורל לבגדיו (יוחנן י"ט:כ"ג-כ"ד) - תואמים מזמור זה בדיוק מדהים. לייחס זאת למקריות או לדמות אחרת פירושו להתעלם מכוח הנבואה של התנ"ך. ישוע הוא הדקור של תהילים כ"ב.

מיכה ה':א': נולד בבית לחם, נצחי במוצאו

מיכה ה':א' מכריז שהמשיח יבוא מבית לחם, עיר דוד, עם מוצא "מִימֵי עוֹלָם". התרגום יונתן, תרגום יהודי עתיק, מאשר זאת כנבואה משיחית. ישוע נולד בבית לחם (מתי ב':א'), ומוצאו הנצחי מצביע על טבעו האלוהי (יוחנן א':א'). אף דמות אחרת בהיסטוריה אינה תואמת נבואה זו. הכחשת מימושו של ישוע דורשת התעלמות מדבריו הברורים של מיכה.

דניאל ז': בן האדם בכבוד

דניאל ז':י"ג-י"ד חוזה "כְּבַר אֱנָשׁ" בא עם העננים, מקבל שלטון נצחי ופולחן. רש"י ומלומדים יהודים אחרים מזהים זאת כמשיח. ישוע קרא לעצמו בן האדם (מרקוס י"ד:ס"ב) וישוב בכבוד למלא חזון זה (התגלות א':ז'). לדחות אותו כדמות זו פירושו להחמיץ את הבטחת התנ"ך למשיח אלוהי.

זכריה י"ב:י': הדקור שמתאבלים עליו

זכריה י"ב:י' מנבא יום שבו אלוהים אומר, "וְהִבִּיטוּ אֵלַי אֵת אֲשֶׁר־דָּקָרוּ וְסָפְדוּ עָלָיו כְּמִסְפֵּד עַל־הַיָּחִיד." התלמוד מיישם זאת למשיח בן יוסף. צלב ישוע ממלא נבואה זו, ושובו יביא לתשובת ישראל והכרתו (אגרת אל הרומים י"א:כ"ו). לפרש זאת כמשהו מלבד ישוע פירושו להתחמק מבהירות התנ"ך.

התנגדויות שנענות באמת ובאהבה

יש המעלים התנגדויות לטענתו המשיחית של ישוע, אך הכתובים מספקים תשובות ברורות:

• "העולם אינו בשלום." התנ"ך מראה שני תפקידים משיחיים. ביאתו הראשונה של ישוע הביאה שלום עם אלוהים באמצעות מותו המכפר (ישעיהו נ"ג:ה'). ביאתו השנייה תקים שלום אוניברסלי (ישעיהו ב':ד'; מיכה ד':ג'). הממלכה החלה בלבבות אלה הבוטחים בו, יהודים וגויים כאחד. לדרוש שלום עכשיו פירושו לא להבין את ציר הזמן של התנ"ך.

• "הוא לא בנה מחדש את המקדש." ישוע הכריז על עצמו כמקדש האמיתי (יוחנן ב':י"ט-כ"א), מספק גישה ישירה לאלוהים באמצעות קרבנו. חורבן המקדש הפיזי, שאותו ניבא (מתי כ"ד:ב'), מאשר את דבריו. מאמינים מהווים כעת את המקדש החי של אלוהים (אגרת אל האפסים ב':י"ט-כ"ב), וישוע ימלא את כל נבואות השיקום בשובו. לחכות למקדש פיזי פירושו להחמיץ את המציאות הגדולה יותר.

• "המשיח חייב להיות צאצא של דוד." הבשורה מתחקה אחר שושלת ישוע לדוד באמצעות יוסף (באופן חוקי) ומרים (ביולוגית) (מתי א':א'-י"ו; לוקס ג':כ"ג-ל"ח). המונים קראו לו "בֶּן־דָּוִד" (מתי כ"א:ט'). הכחשת יוחסו הדוידי מתעלמת מהראיות.

• "המשיח לא יכול להיות אלוהי." התנ"ך אומר אחרת: ישעיהו ט':ה' קורא לו "אֵל גִּבּוֹר," ירמיהו כ"ג:ו' קורא לו "ה' צִדְקֵנוּ," ודניאל ז' מראה אותו מקבל פולחן. ישוע אינו אלוהים שני אלא אלוהים עצמו מתגלה במשיח. לדחות את אלוהותו פירושו להגביל את התגלות אלוהים.

• "רוב היהודים לא קיבלו אותו." ישעיהו נ"ג:א' שואל, "מִי הֶאֱמִין לִשְׁמֻעָתֵנוּ?" תהילים קי"ח:כ"ב מדבר על האבן שדחו הבונים. שארית נאמנה האמינה בישוע, ויהודים רבים היום פונים אליו. אגרת אל הרומים י"א:כ"ו מבטיחה ש"כָּל־יִשְׂרָאֵל יִוָּשַׁע." דחייה אינה שוללת את האמת.

התנגדויות אלו, על אף שהן כנות, מתמוטטות תחת משקל הכתובים. להיאחז בהן פירושו להחמיץ את המשיח העומד לפנינו בדפי התנ"ך.

קריאה אוהבת ודחופה

ידידים אהובים, אנו משתפים אמת זו עם לבבות גדושי אהבה: ישוע הוא המשיח, מימוש הבטחות אלוהים לישראל. נבואות התנ"ך מתכנסות עליו בלבד: נולד בבית לחם, דקור לחטאינו, קם מן המתים, ובא שוב בכבוד. אף דמות אחרת בהיסטוריה אינה תואמת דיוקן זה. אם לא ישוע, אז מי?

אנו קוראים לכם לקרוא את הבשורות (מתי, מרקוס, לוקס ויוחנן) כטקסטים יהודיים המושרשים בתנ"ך. ראו את ישוע כבן דוד, הנביא כמשה (דברים י"ח:טו"ו), ועבד ה' הסובל. התפללו לאלוהי אברהם, יצחק ויעקב: "גלה לי את משיחך." כפי שמבטיח זכריה י"ב:י', יום אחד ישראל יביט אל מי שדקרו ויתאבל, מחבק את מושיעם. למה לחכות לאותו יום?

בטחו בישוע היום. הוא משיחנו, תקוותנו ומלכנו הבא. אהבתו קוראת לכם לגאולה עכשיו.

שלום וברכות.